איך לייק אקראי באינסטגרם הוביל אותי להגשים חלום
אחרי חודשים ארוכים של טיול באמריקה הלטינית, נותרתי עם חור משמעותי בתקציב ושבוע "להרוג" בסן חוזה, קוסטה ריקה לפני הטיסה שלי חזרה לארץ.
קוסטה ריקה היא מדינה ששומרת בקנאות חיי הטבע העשירים שלה ויש בה המון מה לראות ולעשות (למסלול מומלץ במדינה היפה הזאת קראו כאן את הפוסט של מסוף כרמלית). היות וקוסטה ריקה גם יקרה משמעותית לעומת מדינות שכנות שטיילתי בהן, הייתי חייבת למצוא פתרון יצירתי למצב.
נזכרתי שתמונה של עצלן (sloth) שצילמתי בפארק הלאומי מנואל אנטוניו בתחילת הטיול שלי קיבלה לייק מארגון בשם המרכז להצלת חיות של קוסטה ריקה (The Costa Rica Animal Rescue Center).
נבירה קצרה באתר הארגון גילתה לי שבעבור 30 דולר בלבד ליום (נכון לסוף 2017), אוכל לקבל לינה ו-3 ארוחות מבושלת ביום, בשילוב עם הזדמנות חד-פעמית לטפל בחיות אקזוטיות שסיכוי קלוש שאזכה לשהות סביבם בעתיד. בין מגוון החיות במרכז, היו עצלנים, אחת ממיני החיות האהובים עלי בעולם, ובכלל אחד מחלומות חיי תמיד היו להתנדב עם בעלי חיים וחיות בר בפרט. כך שנראה שלא היתה שום סיבה להתלבט.
ציפה לי הלם גדול.
אחרי הטיול המדהים שלי שהיה תענוג מתמשך, בו הייתי חופשיה לעשות כרצוני, מתי שהתחשק לי, במרכז להצלת חיות היו הרבה כללים נוקשים ומשימות שלא הבנתי בהתחלה.
סידורי השינה היו בחדרי מעונות של 10 אנשים. מטלות ההתנדבות היו תובעניות פיזית, וכל אחד מזני בעלי החיים הרבים דרשו טיפול שונה וקפדני. כאשר מתחילים להתנדב במרכז, מתחילים בתחתית של היררכיית המטלות.
כך שביומי הראשון במרכז, לאחר שקיבלתי הסבר חינוכי על החשיבות של שמירה על בעלי החיים והגנה עליהם מפני בני אדם שמנצלים אותם לצרכיהם האנוכיים כגון כחיות מחמד, המשימה הראשונה והמקסימה שציפתה לי היתה ניקוי הצואה בדיר החזירים.
שעה לאחר מכן קודמתי! לניקוי כלוב מקקי של סנאים. הסנאים טיפסו מסוליות הנעליים שלי ועד לקודקוד ראשי. הציפורניים הארוכות שלהם משכו בחולצה שלי והתחפרו בעורי. לפינאלה החליטו לכרסם את כיסוי הפלאפון שלי שהלך קאפוט.
אילו לא הייתי מתביישת מפני האנשים הטובים של המרכז (או משלמת ללא אפשרות לקבלת החזר – עבור כלל ימי ההתנדבות מראש כפי שהמרכז דרש), הייתי נסה על נפשי באותו הרגע.
בעלי החיים במרכז טופלו בהקפדה ומסירות, הם קיבלו תנאי מחייה טובים יותר מאשר חלק מהאנשים המקומיים שנתקלתי בהם בטיול שלי. אבל מרבית החיות לא היו ברות שחרור בחזרה לטבע, כך שהן חיו בכלובים. וזה באמת היה מדכא לראות אותן כך.
למרות האתגרים שההתנדבות הציבה בפני, זו הייתה אחת החוויות המשמעותיות שהשפיעו עלי בחיי עד כה. ההתנדבות חיזקה אצלי את שריר המשמעת שהתרופף עם השנים, חיזקה את היכולת לחמול ולהתמלא ענווה, ואיפשרה לי לעשות דברים שמעולם לא תיארתי לעצמי שאוכל.
נסו לדמיין איך זה להכין אוכל לכ-100 בעלי חיים בכל יום, כל אחד בהתאם לצרכים התזונתיים המאוד מדוייקים שלו. כמה פירות וירקות צריך לחתוך, לקצוץ ולערבב בכל ארוחה. ואני בכלל לא אישה שאוהבת לבשל בבית!
תזרקו לי שם של בעל חיים, ואני אגיד לכם איך הצואה שלהם נראית. להפתעתי הרבה, המטלות הללו לא דחו אותי, אלא רק גרמו לי להבין יותר טוב מה המשמעות של לטפל בחיות כאלו. הן היו זקוקות לי, ותלויות לחלוטין בחסדי.
היו במרכז בעלי חיים ייחודיים כמו מרמוסטים, אולינגואים וקינקג'ואים, על חלקם מעולם שמעתי קודם.
מינימליזם כמעט מוחלט הפך לאורח חיי למשך שבוע.
בחוויה של מעין שחזור של קיבוץ מזמן קום המדינה, עזרתי להכין ארוחות ואכלתי אחר כך את האוכל הבסיסי במטבח המקומי (התפריט כלל כצפוי הרבה אורז ושעועית). המרכז ממוקם באיזור מרוחק מחנויות. לא היתה בו טלוויזיה, או אפילו מקלחות חמות. עיקר המהות של השהיה בו היתה להיות חלק מקהילת מתנדבים שהגיעה מרחבי העולם כי אכפת להם. ביצענו מטלות בלתי-זוהרת בעליל והיינו עדים למחזות הזויים ויוצאי דופן.
כמו נקבות קוף השאגן (Howler Monkey) שניסו לפתות כל מתנדב זכר שעבר על פני הכלוב שלהן.
או קוף העכביש שלעולם לא וויתר או יוותר על צרור המפתחות הכבד לכלוב שלו אשר גנב ממטפליו. הוא אוחז אותו תלוי מזנבו ומסרב לשחרר.
היתה גם האכלת העצלנים הלילית באמצע סופת גשמים. התנועות שלהם היו מהירות להפליא והם השמיעו קולות שריקה מאיימים לאזהרה. מסתבר שהם לא תמיד חמודים, ושהגשם הופך אותם לפעילים למדי.
למחרת בבוקר הביאו למרכז עופרה קטנה בעלת רגל שבורה שאספו מצידי הכביש. הבטתי בה וחשתי את הכאב והפחד שלה
מנסה לא להפריע לעצלן המתבגר
והיו גם החיות הפחות מבוקשות, חיות המשק הנונ-סלבריטאיות של עולם החי במרכז. גיליתי שחזירים ויאטנמיים הם סקרנים, מצחיקים, ידידותיים ויודעים להראות חיבה. זכיתי להזדהות עם הפחד של אמא תרנגולת המנסה להגן על אפרוחיה במתחם המגודר שלה.
ציון לשבח מגיע לא רק למתנדבים, אלא גם למסירות של בעלי המרכז והצוות (כולל הוטרינר הצעיר) שעובדים בתנאים פיסיים לא פשוטים, ומגשימים את חלומם.
אם אתם אי פעם מגיעים לקוסטה ריקה, עשו לעצמכם טובה, קחו שבוע להתנדב במרכז ההצלה לחיות בקוסטה ריקה.
מדובר בחוויה (ממש לא זוהרת, ומאתגרת פיסית ונפשית) של פעם בחיים. אני מאמינה שהיא תשנה אתכם ואת תפיסת עולמכם לטובה.
ניתן למצוא מידע נוסף על התנדבות במרכז כאן.
הפוסט הזה נכתב על תקופת התנדבות שלי ב2017 ומשקף כמובן את החוויה האישית שלי. יתכן שאתם תחוו את ההתנדבות באופן אחר.
במידה וחלו שינויים בכתוב או שיש לכם עדכונים או תיקונים לחלוק איתי, אשמח שתעדכנו אותי כאן למטה בהערות או תפנו אלי במייל.
PURA VIDA!
